חיים גורן

המכללה האקדמית תל-חי

 

 

אני מבקש להקדים להרצאתי שלוש הערות כלליות.

המחקר המודרני של ארץ ישראל במהלך מה שאנו נוהגים לכנות 'שלהי התקופה העות'מאנית', תקופת זמן שהגדרתה משתנה אבל היא בדרך כלל מכילה את המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, הקדיש, בשלושים וחמש השנים האחרונות, מקום רב לאספקטים שונים של מעורבותן ופעילותן של מעצמות אירופה בארץ. מתוך המעצמות הללו, זכו אנגליה וגרמניה עד כה למרבית המחקרים, עובדה שמקורה, בין היתר, בשפות בהן שלטו החוקרים ובמידת הזמינות של הארכיונים. [1] פעילותם של הצרפתים החלה להיחקר בדרך יסודית רק בעשור וחצי האחרונים. [2] הפעילות הרוסית אמנם זכתה כבר לכמה מחקרים מוקדמים, כאלה של סטאוורו (1963), הופווד (1969) וכרמל (בעברית ובאנגלית 1985),[3] אך לכלל מחקר רצנטי המסתמך על עבודה אינטנסיבית בארכיונים הגיעה רק בעשור האחרון. הבעיה הייתה ונשארה בעובדה, שמרבית החוקרים, בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט, אינם אמונים על האותיות הקיריליות. לכן, בין היתר, אני רואה חשיבות עצומה בכנס זה. תקוותי היא שהוא יהווה פתיח למונולוג מחקרי נמשך, שיתבסס על פרסום הדדי של מחקרים – ברוסית, באנגלית ובעברית.

 

בעשור האחרון חל תהליך מעניין נוסף, בכל הנוגע למחקר פעילות המעצמות בארץ במאה התשע עשרה.

כוונתי היא ל'נדידה' של מרכז הכובד שבו מתבצע מחקר זה, מהאוניברסיטאות בארץ – למוסדות מחקר בחו"ל. תהליך זה ניכר היטב במחקר של הפעילות הגרמנית, הצרפתית – ועתה גם במחקר הפעילות הרוסית. בדיקה מדוקדקת תראה, שבעוד שבארץ ישנה ירידה הדרגתית במספר החוקרים ובכמות הפרסומים, הרי שבמדינות שונות חלה עליה חדה, הן באלה הן באלה.

 

הנקודה השלישית והאחרונה נוגעת למחקר העתידי בתחום. הולכת ונאספת אינפורמציה רבה, ובוודאי הגיע העת להתחיל לבצע מחקרים משווים, שיקיפו יותר מגורם אחד. אני מקווה, שימצאו החוקרים, שישתפו פעולה בביצוע מחקרים כאלה.

 

כדוגמא לכוונתי זו, ובמטרה להציג כאן case study אחד של קשר נמשך בין שני גורמים שפעלו בארץ, אני מבקש להביא סקירה קצרה, ובוודאי לא מלאה, של התייחסותם של החוקרים הגרמנים של ארץ ישראל במאה התשע עשרה, הן לפעילות הרוסית בכללותה, הן לפעילות המחקרית הרוסית ובעיקר ל'חברה הפלשתינית הפרבוסלאבית האימפריאלית'. [4] ברור לי שניתן בקלות לבצע מחקר נגדי, שיציג את הגרמנים בעיניהם של הרוסים. כאמור, זוהי סקירה ראשונית, שממנה ניתן יהיה לצאת למחקר גדול בהרבה, שיעסוק ביחסים, בקשרים ובהשפעות שבין הגרמנים (וכאן ככלל, אוונגלים, קתולים וטמפלרים) לרוסים שפעלו בארץ בתקופה הנדונה. מחקר כזה, מן הראוי שיתייחס כמובן גם לאינטרסים של כל מעצמה וליחסים ביניהן (כולל, למשל, קשרים בין בתי המלוכה), וכן למערכת הענפה של קשרים בין העולם המדעי הרוסי למקבילו הגרמני במהלך התקופה.

 

נראה שהפעם הראשונה בה מוזכרת רוסיה במסגרת פעילותו של חוקר גרמני בארץ, היא בעבודתו של אולריך יספר זטצן, מחלוצי המחקר של אזורנו ואחד החשובים בהם, שכבר יהושע בן-אריה כללו כאחד מהחשובים ב'מגלים הסתר'.[5] מסעו של זטצן מומן בידי הדוכס של זאכסן-גותה ואלטנבורג, אמיל לאופולד אוגוסט, מלומד ותומך נלהב במדעים ובאמנויות. תמורת המימון, בעיקר של מכשירי המדידה, הבטיח זטצן לרכוש ולשלוח מוצגים מתחומים אלה. ואמנם, החומר ששלח מהווה עד היום את הבסיס של המוזיאון המזרחני בעיר גותה. המשלוחים הראשונים הגיעו לעיר זו בראשית 1804, וזכו מיד לתהודה מירבית. אחת התוצאות הייתה, שהצאר אלכסנדר נזכר לפתע שזטצן נולד בJever-, עיר בצפון גרמניה שבגלל ענייני ירושה השתייכה לקיסרית הרוסיה קתרינה הII-, ולכן היה אזרח רוסי. הצאר מיהר לפרוש חסותו על הנוסע בהבטיחו לו תמיכה כספית רבה. בכך אמנם תמו בעיותיו הכספיות של זטצן ואילו רוסיה זכתה בחלק מהאוספים.[6] אך טבעי הוא, שהיו גם שראו בו מרגל בשרותה של רוסיה. מעניין, דרך אגב, לדעת באם עדין קיימים אי-שם ברוסיה מוצגים מאיסופיו של החוקר, ואולי אפילו היה מי שכבר הקדיש לכך מחקר?

 

אוגוסט פטרמן היה מחשובי הכרטוגרפים, אולי המוליך ביניהם, ברבע השלישי של המאה התשע עשרה. אחרי תקופת עבודה בלונדון, חזר ב-1855 לגרמניה על פי הזמנת הוצאת הספרים של יוסטוס פרתס, גם כן בגותה, על מנת ליטול על עצמו את הוצאתו לאור של כתב העת של המכון הגיאוגרפי של הוצאת הספרים, שתחת הנהגתו הפך במהירות לחשוב בעולם בתחום הגיאוגרפיה הגילויית.[7] בשנת 1858 נתן  פטרמן פומבי למכתב של הפרופסור אוגוסט פלאר ((A. Plarr מהיידלברג, שקרא למוסד הגיאוגרפי בגותה להתייצב בראש יוזמה למבצע נוצרי בין-לאומי לביצוע מדידת טריאנגולציה מפורטת של הארץ.[8] פלאר, שכבר עסק כנראה בגיאוגרפיה של הארץ, ראה את המדידה כהכרחית וטען שאין זו משימה שבכוחה של אומה בודדת לבצע. לשם כך יש לארגן משלחת בין-לאומית ובה מודדים ומדענים מרוסיה, אנגליה, צרפת, פרוסיה ואוסטריה, שכן 'רק באמצעות מאמץ מאוחד של הנצרות ניתן יהיה להכיר את ארץ התנ"ך'. בהערת המערכת הביע אוגוסט פטרמן תמיכה נלהבת ברעיון, והסכים עם פלאר לגבי צורת מימושו. יתר על כן, הוא הוסיף שיש לקוות שפרויקט מסוג זה אכן יצליח ליצור הסכמה בין אותן מעצמות. הרעיון, כידוע, אכן הוצא לפועל, אלא שמממשיו היו אנשי קרן המחקר הבריטית, כעשור וחצי מאוחר יותר. להערכתי, זו הפעם הראשונה בה הוזכרה רוסיה כשותפה פוטנציאלית בפרויקט מחקרי בארץ.

 

רוסיה תפסה מקום נכבד במחקריו וכתיבתו של יעקב פיליפ פלמראיאר, פרופסור להיסטוריה ממינכן,[9] שחזר והטיף לכיבושה מחדש של ירושלים בידי הנוצרים, אלא שלא בכוח הזרוע, אלא בדרך השפעה תרבותית, דתית, כלכלית וכדומה, מה שכונה בעגת התקופה 'מסע צלב השלום'.[10] למסעו הראשון באזור יצא פלמראיאר ב1831- כמלווהו של גנרל חיל-הרגלים הרוסי הגראף אלכסנדר איבנוביץ' אוסטרמן-טולסטוי ((A. I. Ostermann-Tolstoi, 1772-1857, מהבולטים במצביאים הרוסיים בראשית המאה התשע עשרה, שנודע כמפקד הכוחות הרוסיים בקרב קולם ב1813-, בו הובסו הצרפתים בידי כוח משותף של הרוסים והפרוסים בפיקוד פון-קלייסט. הרוסי ניצל הגליה זמנית מארצו לסיור מקיף במזרח. במשך כשנתיים עברו את מצרים וארץ-ישראל (הביקור ב1832-), סוריה והלבנון, קפריסין ורודוס, יוון וקונסטנטינופול.[11] במהלך מסע זה גיבש פלמראיאר את עמדותיו הפרו-סלאביות והאנטי-מוסלמיות. מעתה תפסו רוסיה ושאיפות התפשטותה דרומה מקום מרכזי במחשבותיו ובכתיבתו. הוא היה לתומך נלהב במסורת הביזנטית, בבלקן ובמסורת הסלאבית, והתנגד נמרצות לאיסלם ולשאיפות התפשטותו.

 

פלמראיאר נדרש פעמים מספר למניעים שהביאוהו לעסוק במחקר הארץ. אין לשכוח שתחום התעניינותו ועיסוקו העיקרי היה האגן המזרחי של הים התיכון במובנו הרחב ביותר. הוא הרבה לעסוק באימפריה העות'מאנית וב'שאלה המזרחית'; רבים ממאמריו דנו ברוסיה ובשאיפותיה, בבלקן ובאזורי הים השחור. קונסטנטינופול זכתה אצלו למקום חשוב, וכונתה 'ירושלים האפוקליפטית על הבוספורוס'. הארץ היוותה חלק חיוני במערך כוחות זה. הוא הוסיף לכך את הנושא הדתי, המוליך בין מניעיו, מלווה בהכרה שהמחקר התיאולוגי מהירונימוס ועד שטובריאן אינו ניתן להפרדה מהמחקר בן-זמנו. [12]

 

לא בכדי זכה טיטוס טובלר שיכנוהו, בזמנו וכיום, 'אבי המחקר הגרמני של ארץ ישראל'.[13] אין בכוונתי, גם אין ביכולתי, להיכנס כאן לדיון מפורט במפעליו ובהישגיו של הרופא השוויצרי. טובלר, שהקדיש מקום רב לתיאור הארץ בזמנו (ארבעה מסעות בין 1835 ו-1865) ,חזר ונזקק לרוסים ולפעילותם ברבים מחיבוריו. ראשית, כמובן, במונוגרפיות שהקדיש לערים ולאתרים בארץ, המקיפות את כל הנושאים והתחומים בחתך היסטורי כרונולוגי. 'גם עולי הרגל הרוסיים נהנים מהכנסת אורחים בחארת א-רום [של היוונים-אורתודוכסים] בחלק הצפוני-מערבי של העיר', הוא כתב בספרו החשוב ביותר על נצרת. [14] לא הייתה לי כל בעיה, להרצות כאן רק על 'טובלר והרוסים'. אבל אסתפק, כמובן, בדוגמה אחת: במסגרת הסדרה 'ליקוטים מפלשתינה' הוא פרסם ב-1861 (והרי זה איננו מקרי, כמובן) כתבה, קצרה יחסית, על הרוסים, שמתחילה במשפטים 'בימינו מקדישים תשומת לב מרובה להתיישבותם של הרוסים בירושלים. למעשה מאמציהם ראויים לציון והם מבטאים תכנית שמקורה במחשבה עמוקה'. מהתכנית עולה, 'שכאן תפרח ירושלים חדשה'. כמקור חשוב הוא מציין את ספרה של Bagréef-Speransky על עולי הרגל הרוסיים. [15] לענייננו חשוב ביותר כאן גם סיכום המסע הרביעי לארץ, אותו הביא טובלר כנספח לספרו הנ"ל על נצרת. הרשו נא לי לצטט כאן קטע אחד מסיכום זה כלשונו, המעיד על הרושם הרב שעשה עליו פרויקט 'מגרש הרוסים':

 

כאן משתכנעים שיש להם כסף למימונו של רעיון גדול, למטרת החייאת הרגשות הדתיים מחוץ לגבולות הממלכה הנרחבת, עבור הקמתו של מבנה גרנדיוזי,, שיכלול כנסייה, דיור לכמרים, קונסוליה, אכסניה לעולי רגל ובית חולים. המוסלמים נאלצו לעמוד נכלמים אל מול מעשה רוסי שכזה, מכיוון שמסגדיהם, צריחיהם, בתי הספר והבארות שלהם הלכו ונחרבו. אין דבר המושך את תשומת הלב של מי שמגיע למקום במידה כה רבה, כמו ירושלים החדשה, שרוסיה זכאית להתגאות בה לכשתזדקק לכך. [16]

 

בשנותיו האחרונות היה טובלר עסוק בניסיונות למכור את ספרייתו הגדולה. כשעבר למינכן תרם חלק ממנה ואת אוסף כתבי-היד בשלמותו לספרית העיר ציריך. עימו נטל רק את אלף הכרכים שהיוו את 'ספריית ארץ-ישראל' שלו. לממשלת פרוסיה הציע לרכשם בכדי שיועברו לרשות ספריית הקונסוליה הגרמנית בירושלים. משרד החוץ פנה לקונסוליה בירושלים בשאלה האם יש בספריה הקונסולרית, שהתקיימה בעיר, מקום לאותם אלף הכרכים. תשובתו של ת' פון-מינכהאוזן, ממלא מקום הקונסול, הייתה שהאוסף אמנם מעניין וחשוב אולם אין לרכשו, וזאת משתי סיבות: נושא ההיסטוריה מטופל בספרייה טוב יחסית לתחומים אחרים כתיאולוגיה, ובכלל - אין בספרייה מקום ואין במבנה הקונסוליה אפשרות להרחיבה. הרוסים מיהרו לקפוץ על המציאה. הם אמנם התחייבו לפני טובלר שהספרייה תוצב, כדרישתו, 'בירושלים או במקום קרוב לעיר זו, לשימוש סדיר לנוסעים ולמלומדים', אך העבירוה לבסוף לספרייה הקיסרית בסנקט פטרסבורג.

 

אלא שעם כל ההערכה לחוקרים שכבר מניתי, ובעיקר לטובלר, נראה שאת החיבור המלא ביותר בין המחקר הגרמני של הארץ לבין הפעילות הרוסית בה ניתן למצוא בכתביו של פיליפ וולף (1894-1810), מזרחן שלמד בטיבינגן, האלה ופריס, ועשה את מחקריו ממקום כהונתו ככומר האוונגלי של העיר הקתולית רוטווייל שבמרכז ממלכת וירטמברג. [17] הוא החל לפרסם אחרי מסעו הראשון לארץ ב-1847, והתמיד בכך במהלך כל השנים עד למותו. שלא כחוקרים רבים אחרים, הוא דווקא הקדיש עצמו בראש ובראשונה לחקר ירושלים וארץ-ישראל בזמנו. נמצא אצלו מאמרים רבים המוקדשים לסקירת פעילותם של בני עמים אחרים בארץ, כשאת מרב תשומת ליבו הפנה לפעילות הרוסית, הן עבור עולי הרגל והן בקרב האוכלוסייה הערבית היוונית-אורתודוכסית.

 

את סקירותיו בתחומים אלו יש לראות במסגרת הרחבה יותר של תפיסתו את מאבק הכוחות במזרח התיכון, המאבק על ירושת האימפריה העות'מאנית, אותה סיכם בשנת 1859 במאמר מקיף שכינה 'קונסטנטינופול וירושלים: מחשבותיו של פרוטסטנט גרמני', אותו פרסם בכתב עת פרוטסטנטי תיאולוגי-היסטורי. [18] כרוב מאמריו מורכב גם זה מתיאורים, מסקירות - וממסקנות העולות מהם. הוא מתחיל בתיאור השינויים בקושטא ובירושלים בתריסר השנים שעברו מאז ביקורו בהן; אחר סוקר 'עבודות יחידות, שנעשו בזמן החדש בידי אגודות פוליטיות וכנסייתיות בירושלים'. לסיכום הוא מקדים את השאלות: מה יהיה עתידה של ירושלים? אילו יוזמות יוכתרו שם בהצלחה? לידי מי ייפול השלטון על העיר?

 

את תשובתו לשאלות אלו הוא מתחיל בסקירת 'השחקנים הראשיים', כדבריו, אחד לאחד. מכל אלה, להערכתו של וולף היו הרוסים הגורם היותר חשוב. לירושלים הגיע זה לא מכבר בישוף רוסי, מתוך מטרה ברורה 'לכבוש משם את קונסטנטינופול, בכדי לקרב בדרך זו את השאלה המזרחית לפתרונה'. בכך הוא רואה את הסכנה האמיתית. שכן, העם שלרשותו תיפול ירושלים אחרי התמוטטות האימפריה העות'מאנית יהיה זה שיכין עצמו בזמן הנכון ל'מסע כיבוש רוחני, העם שיוביל את נשק האמת'. [19] סיכום זה של המאמר הוא ה'אני מאמין' שהדריך את וולף בכל עיסוקיו בנושאי ארץ-ישראל.

 

ב1863- הקדיש סקירה לפעילות הבניה חסרת התקדים במגרש הרוסים, במסגרתה ציטט מקור קתולי בדבר כוונתם האמיתית של הרוסים: לבנות את ירושלים כמרכז לכנסיה היוונית-אורתודוכסית, שיעמוד מול רומא ואף יאפיל עליה. כעבור שלוש שנים הזהיר מפני כוונתם של הרוסים להשתלט הן על הנוצרים בארץ והן על האוכלוסייה המוסלמית שבה. [20] יחס חשדני זה המשיך ללוותו ולא שונה אף בעקבות חוסר ההצלחה היחסי של הפעילות הרוסית בארץ. כמובן שהרוסים תפסו מקום של כבוד במסגרת תיאוריו את הריאליה וההתפתחויות בירושלים.

 

ב1885- הוא נדרש בפירוט להקמתה של Der russische Palästina-Verein, כלשונו ובולט כאן הדמיון בכינוי לשם הנהוג של האגודה הגרמנית, Der DeutschePalästina-Verein. [21]את מרבית החומר לכתבה למד מהמאמר של גותה בכתב העת של האגודה הגרמנית, לו אזדקק בהמשך, אלא שוולף ליווה את הסקירה בהערות משלו. כך, למשל, התרומות שנאספו ברוסיה עד ל-1 במרץ 1883 עמדו על סך 48,403 רובל ו-84 קופייקות, והן גבוהות בהרבה מההכנסה השנתית של 5,000 עד 6,000 מרק של האגודה הגרמנית. הנציג הטוב והחשוב של האגודה הרוסית בירושלים הוא הארכימנדריט אנטונין [קפוסטין], והרי הוא, כמו גם חיטרובו, חבר באגודה הגרמנית. גותה שאב את מרב המידע שברשותו מ'מחברת בת 123 עמודים בגודל 8' שהגיעה לידיו, המספרת ברוסית על ראשית האגודה הרוסית ומכילה גם שישה טקסטים מצורפים, ובה יש גם מאמר של חיטרובו על 'משימות המחקר המדעי של ארץ הקודש' [אני מניח שאחדים מעמיתנו הרוסים כאן מכירים מחברת זו]. הוא מספר גם על רכישת השטח בסמוך לכנסיית הקבר ב-1859 ועל שיק ששרטט את התכנית המדויקת שלו, מצטט את טובלר לגבי 'מגרש הרוסים' ומשמעותו, מציג את התגובות בשטח של הקתולים המערביים, ומסכם את דעתו בנוגע לשאלה מה בעצם הייתה הסיבה להקמתה של האגודה הרוסית, מהי מטרתה האמיתית, הסופית? סביר למדי להניח שיוזמה חדשה זו, לכאורה מדעית, מכוונת למעשה בעיקרה נגד רומא, קרי: הנצרות הקתולית, ויש לראותה כהמשך או כחידוש של 'המאבק על ירושלים' [מודגש במקור]. השאלה המזרחית, אם כך, מסתכמת שוב אך ורק במי ירוויח את קונסטנטינופול ואת ירושלים. אבל, הוא מסיים, אנו מקדמים בשמחה את האגודה כשותפה חדשה בעבודת המחקר ומאחלים לה הצלחה מרבית במאמציה המדעיים.

 

הנה כי כן, האגודה הרוסית הצטרפה, אם כי באיחור מה, לשתי קודמותיה, הבריטית והגרמנית. 'האגודה הגרמנית לחקר ארץ ישראל' נוסדה ב-1877. נראה, שיותר מכל דחפו את הגרמנים ההצלחה של האנגלים ואגודתם שקמה ב-1865, והעובדה שהמחקר הגרמני של הארץ הלך ואיבד גובה לעומתם. בהקמת האגודה ביקשו הגרמנים לתת פתרון למה שנראה להם כעקב אכילס זה של מחקרם בארץ, לעובדה שלדעתם הביאה אותם לאותה עמדה של פיגור: חוסר יכולתם לרכז מאמצים וכוחות. [22]

 

הרמן גותה (Guthe, 1936-1849), חוקר ומרצה למדעי המקרא באוניברסיטת לייפציג, מראשוני האגודה הגרמנית, היה העורך הראשון של כתב העת שלה, ה-ZDPV. בנוסף, נטל על עצמו את משרות המזכיר והספרן של האגודה. כמרבית המייסדים, התמיד גם גותה בפעילותו במשך עשרות שנים. את כתב-העת ערך עד ל-1896, ואחר עבר למלא במשך עשור שנים את תפקיד העורך בכתב-העת הנוסף של האגודה שהוא יזם את הוצאתו, ה'הודעות וחדשות' (Mittheilungen und Nachrichten). בשנים 1911- 1925 כיהן כיושב-ראש האגודה. [23] כאמור, ב-1884 הוא הביא בכתב העת הגרמני סקירה מפורטת על האגודה הרוסית הצעירה ומטרותיה, על פי חומר שהעבירו אליו אנטונין ומנסורוב חברי האגודה הגרמנית. [24] בשנה שלאחריה הקדיש דיון ארוך לוויכוח שהלך והתלהט בדבר משמעות השרידים שנחשפו בחפירות ה-Russische Platz, כפי שהגרמנים קראו לשטח הרוסי הצמוד לכנסיית הקבר, [25] וחמש שנים מאוחר יותר הביא רשימה של 'כתבים רוסיים לידע פלשתינה' (בעיקר כתבים הנוגעים לחפירות ולמסקנות העולות ביניהן, שלגביהן התגלע ויכוח חריף בין חיטרובו לאנטונין, והוצאות בקורתיות של כתבי נוסעים סלאוויים), [26] וזאת במסגרת המסורת עליה הקפיד כתב העת הגרמני, לדווח בכל שנה על כל החומר המתפרסם בנושא הארץ. יתר על כן, כבר בדיווחו הראשון הקפיד גותה להביא את מה שהרוסים פרסמו עד ל-1883, וזאת 'בהשלמה לעבודתו של סוצין', הוא אלברט סוצין, ממייסדי האגודה הגרמנית והביבליוגרף שלה בשנים הראשונות. [27]

 

אם כך, מהם עיקרי הדברים בדיווח של גותה על הרוסים? ראשית, הוא ניסה להביא סקירה מלאה ואוביקטיווית ככל האפשר על האגודה החדשה, מטרותיה, הנהלתה, סוגי החברים, שנקבעו בעיקר לפי היקף התרומה, ההכנסות, חלוקת ההקצבות, הפעילות ועוד. הוא גם סוקר את תחילת הפעילות המדעית, בעיקר כאמור בחפירות בשטח המוזכר למעלה, ועבודותיו של זגרלי על כתבי יד גיאורגיים והמורשת הגיאורגית בארץ ובסיני. אולם, מעבר לדיווחים אלה, הודגש השוני בין האגודה הרוסית לקודמותיה, האנגלית והגרמנית, שמקורו בעובדה שהראשונה לא הגבילה עצמה לתחום המדעי בלבד, אלא ראתה עצמה עוסקת בתחומים רבים נוספים, דתיים וחילוניים. גותה כתב, ש'הידיעות [המפורטות] למעלה מראות גם, שהאגודה חיברה בדרך מהודקת ביותר את מטרותיה המדעיות עם אלו הלאומיות-כנסייתיות.' את המשימות, שמופרדות באנגליה ובגרמניה וממולאות בידי גופים ממשלתיים ואגודות למיניהן, 'חרטה האגודה הרוסית על דגלה זו ליד זו'. [28] חיבור זה, שלפי ניסיוננו אנו איננו רצוי, נראה שהוא סביר יותר בארץ כרוסיה, בה לכנסייה מעמד על והיא עדין מחוברת לחלוטין למדינה.

 

הנה כי כן, סקירה קצרה זו מעידה בעיקר על העניין שעוררו הרוסים אצל הגרמנים בכל הנוגע לכוונותיהם האמיתיות בפעילותם בארץ (במאמר מוסגר: אם אכן היו כאלה). הגרמנים בחנו את הרוסים ומעשיהם בחשדנות רבה, וחיפשו כל העת כוונות נסתרות, שמתחת לפני השטח, ובעיקר רצון להשתלטות על הארץ. עניינם בפעילות המדעית הרוסית התחיל להתעורר רק בשלב המאוחר של שלהי המאה.

 

החומר קיים, רבותי. כל שצריך לעשות עתה, הוא ליצור קבוצות עבודה שיוכלו ליזום ולבצע את המחקרים המשווים. להערכתי, ניתן יהיה למצוא את המקורות הפיננסיים הדרושים, דווקא למחקרים רב-לאומיים כאלה.

 

  Goren Haim, prof., Academic College, Tel Hai©

---

[5] Friedrich Kruse (ed.), Ulrich Jasper Seetzen’s Reisen durch Syrien, Palästina, Phönicien, die Transjordan-Länder, Arabia Petraea und Unter-Aegypten, I-II, Berlin 1854. ראה: Yehoshua Ben-Arieh, ‘Pioneer Scientific Exploration in the Holy Land at the Beginning of the Nineteenth Century’, Terrae Incognitae, 4 (1972), 95-110; idem, The Rediscovery of the Holy Land in the Nineteenth Century, Jerusalem and Detroit 1979, 31-36; Ulrich Jasper Seetzen (1767-1811): Die arabischen Länder und die Nahostforschung im napoleonischen Zeitalter (Veröffentlichungen der Forschungs- und Landesbibliothek Gotha, 33), Gotha 1995; Jutta Schienerl, Der Weg in den Orient. Der Forscher Ulrich Jasper Seetzen: Von Jever in den Jemen (1802-1811), Oldenburg 2000; Goren, Zieht hin (above, note 1), 36-48

 

[6] Uta Wallenstein, '“Ich habe mehr gefunden, als ich erwartete…” – Seetzen und die Ägyptensammlung Gotha', Ulrich Jasper Seetzen (1767-1811) (above, n. 5), 65-76; Goren, Zieht hin (above, n. 1), 44 and the sources in note 35

[10] לנושא, החורג ממסגרת הדיון הנוכחי, ראה למשל: Wilhelm Anton Neumann, 'Der friedliche Kreuzzug nach Palästina', Oesterreichische Monatsschrift für den Orient, 3 (1877), 92-95, 106-110; Alexander Schölch, 'Europa und Palästina 1838-1917', Helmut Mejcher and

Alexander Schölch (eds.), Die Palästina-Frage 1917-1948, Paderborn 1981, 30-34

 

[11] Herbert Seidler, 'Jakob Philipp Fallmerayers geistige Entwicklung: Ein Beitrag zur deutschen Geistesgeschichte des 19. Jahrhunderts', Abhandlungen der Koeniglichen Bayerischen Akademie der Wissenschaften, N.F. 26 (1847), 49-57, 97-98; Jakob Philipp Fallmerayer,  Schriften  und  Tagebücher  (eds. Hans Feigel/Ernst Molden),  München, Leipzig 1913, XIX-XX